<h1>ראבי"ה סימן שצ"א</h1>
<h2>דף מא:</h2>
עם החבר המת רבי אליעזר זצ"ל שהזכרנו למעלה באו אנשים ונשים וקרוביו ושאלוני [לאחר שאב[יא] המת על ידי גוים] אם יש תקנה להביא באי הספינה [לבית שאביא בו המת], כי יצטערו בשבתם שם כל היום, וגם יהיה כבוד המת שישבו שם קרוביו עמו. ואמרנו יש להם תקנה על ידי מחיצת בני אדם שתעשה שלא לדעת הנעשים, והסברנו הדבר מניין. שהרי טעם היתר שיוצאים חוץ לתחום בספינה דחשבינן להו כהוציאוהו גוים, [ומ]מה שתולה [בגמרא] [עירובין מ"ב ע"ב] הטעם שקנה שביתה בספינה אין לדקדק דבר, שמכל מקום יוצא חוץ לתחום נקרא, כדתנן מעשה שבאו מפלנדסין והפליגה ספינתן בים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, [הרי ש]כדין הוציאוהו חוץ לתחום דנו [את עצמן]. וקיימא לן הלכה כרבן גמליאל אפילו בדיר וסהר, שאף על פי שלא שבת באויר מחיצות מהלך את כולה. הלכך יש לדון אם היתר חצר פרוצה במילואה לספינה וראש הספינה לחצר וראש החצר בבית שרוצים ללכת בו היו הולכים דרך החצר לבית, דספינה וחצר כחצר מרובה חשבינן להו, מאחר שחצר פרוצה במילואה, ולכל הפחות אם ב[א]י הספינה מובלעים בחצר הנכנסת בספינה [היו] מהלכין כל החצר, מידי דהוה אדיר וסהר שמהלך את כולה. הלכך יעשו מחיצת בני אדם שלא לדעת הנעשים, ויבליע[ו] יושבי הספינה במחיצתם, ודרך אותה המחיצה ילכו לבית, שאותה מחיצה תהיה נידונית כדיר וסהר שהיו ארוכים עד הבית, וכשם שהיו מותרים ללכת כל דיר וסהר כך ילכו כל המחיצות עד לבית. ובפרק מי שהוציאוהו [מ"ג ע"ב] אמרינן שמחיצות בני אדם מותר לעשותם בשבת שלא לדעת הנעשים ואפילו לדעת העושים, כשם שפירשנו לעיל. ומנא לן שמחיצת בני אדם הנעשית בשבת נידונת כמחיצת דיר וסהר הנעשית מערב שבת לענין להלך את כולה, כדאמרינן רב נחמיה בריה דרב יוסף [משכתיה] שמע[תיה] ונפק חוץ לתחום אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער אמר לו עשה לו מחיצה [של בני אדם ויכנס], פירוש כדיר וסהר, [ומקצת המחיצה תהיה בתוך התחום ויהי מותר נחמיה לילך כל המחיצה מידי דהוי אדיר וסהר], וב[הלכו] כל המחיצה חזר למקומו לתחומו, ותנן החזירוהו כאלו לא יצא, ומותר ללכת לביתו. וכשם שהתירו לנחמיה לכנס מטעם מהלך את כולה בדיר וסהר, כך נתיר לבאי הספינה ליכנס דרך מחיצת בני אדם לבית, מידי דהוה אדיר וסהר שהתרנו דרך תוכם מטעם שהסברנו, שדרך אחד וסברא אחת הם לכל יודעי דת. אפילו לא מלו גברי עד הבית, [כיון ש]בני אדם הנעשים מחיצה שלא לדעת הנעשים [ילכו] עמהם עד הבית דרך מחיצת בני אדם הנעשים [מחיצה], והיוצאים מן הספינה לא יצאו מן המחיצות, נדונות המחיצות כאלו הם ארוכות עד הבית, וכל מקום שהמחיצות הולכות רשאים בני הספינה ללכת, וילכו ביניהם עד הבית, דהוי מחיצה זו כדיר וסהר הפורחים באויר וכספינה ההולכת, [ש]בכל מקום שהספינה [הולכת] מהלך את כולה. ואין חילוק ביניהם מטעם שהספינה יש להם שוליים ושולי מחיצות של בני אדם משתנות בהליכה. ומי שהיה אומר חילוק זה יקרא בלי לב וכליות נשחתות, שהשוליים אינם גורמים היתר ללכת כל המחיצות, כי אם המחיצות, שעל ידם נעשה הרשות רשות היחיד להיחשב כארבע אמות. ולרווחא דמילתא הזכרתי חילוק זה שאינו [צריך] לפנים לגריעותא. ואם יבא אדם לדקדק ולומר, אחרי שבאנו לומר בני אדם הנידונים מחיצה נדונים כרשות היחיד ארוך וכמלו גברי, למה אמר [עירובין מ"ד ע"א] על מעשה דנחמיה (ומיבעיא לן) בד[לא מלו] גברי עסקינן וכו', לעולם יכול להיות במלו [גברי], שילכו בני אדם הנעשים מחיצה על התחום ורב נחמיה ביניהם. אשר ידקדק לזה לא יראה בעפעפי שחר. שכך שאל התלמוד אפילו בלא מלו גברי ובלא הליכת בני אדם הנעשים מחיצה ורב נחמיה ביניהם, דקרי במלו גברי, נתיר, דקיימא לן כרבי אליעזר, דתנן [שם נ"ב ע"ב] מי שיצא חוץ לתחום (אחד) אפילו אמה אחת לא יכנס רבי אליעזר אומר שתים יכנס שלש לא יכנס. ולא בשביל תקנת נחמיה הוצרך לשאול אי שרי בלא מלו גברי, שיודע היה לתקן רב נחמיה אפילו בלא מלו גברי [בהלי]כת בני אדם ורב נחמיה ביניהם, אך לדעת אם הלכה כרבי אליעזר או לא הוזקק לדעת, לכך שאל אי בלא מלו גברי ובלא עשיית תקנה בהליכת מחיצ[ת] בני אדם ורב נחמיה ביניהם, דהוי כמלו גברי, סגי, דאימור הלכה כרבי אליעזר. אשר ישיבני על דיני שדנתי אך באמת וביושר ובלב נכון אשיבה לו, ואם ידבר המשיב דברים אשר לא יתניני לשמוע אחשבנו כתוקע לתוך הפיטום. וידעו אוהבי ורבותי הרב רבי יואל ובנו החבר חביריי ואוהביי קרוביי נדיביי כי כמה דברים שכתבתי לא עליהם פתחתי פי, כי חלילה לי לגנות דבריהם, כי כדבש ימתקו לפי, אך על בני אדם שסבורים למלוך בלי עטרה. ולא אזכירם, כי השלום אהבתי. ועל רשות הרבים ומה נידון רשות הרבים לא אדין עתה, כי אינו צריך להוראה שדברנו. ומתוך אגרתי ילמדו תשובה על פי[רושי] עירובין שפירשו אית ביה מעשה באיסורא דאורייתא, ובעיני נראה פירושם הפלא ופלא, ולולי כי עמל בעיני. ואין לך דבר [ב]ישראל שאין אדם יכול לדבר ולהפך לפנים אחרים, אף כי אינם נראים. אך לבי ישר. [יודע] מה יש בין עקל לעקלקלות. ואין לו לאדם לאסור דבר, אם לא ימצא ראיה שאסרו חכמים. וסימן וזכר לדבר מסוכנת [חולין ל"ז ע"א] ממאי דשריא וממאי סלקא דעתך דאסירא וכו', ואמרינן בגיד הנשה [שם צ"ח ע"ב] אדגמרית לחומרא נלמוד לקולא. ושיטתי כל היכא דאיכא לאקושי לקולא [ולחומרא לקולא] מקשינן. וההוא דיבמות פרק קמא [ח' ע"א] ודשבת פרק רבי עקיבא [צ"ג ע"ב] ודתענית פרק בשלשה פרקים [כ"ז ע"א] דאמרינן לחומרא מקשינן, טעמים טובים ונכונים יש בידי מה נשתנו אלו, ואין פנאות להאריך עתה. ושלומכם לעד, כנפש עבדכם אליעזר ברבי שמואל נצב"ה.
<h2>דף מג:</h2>
ועל מחיצת בני אדם שתיקן מ[ור]י ואמר אם הולכין המחיצות ו[ה]יוצאין [מן] הספינה ביניהן עד הבית דמי לספינה דיר וסהר [שאף על פי שהספינה מהלכת] ואפילו הכי הוי מחיצה. לא דמי, דהתם מחיצות הספינה קבועות ומיא היא דקא ממטו לה, אבל הכא שהם נדים המחיצות של בני אדם ולפעמים שמרחיקין זה מזה ונפרדים ויש ריוח ביניהם, ומפסיק הכרמלית או רשות הרבים, לא הוי מחיצה בהליכתן, כדתנן בהזורק [שבת ק' ע"ב] ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו ואם אינם קשורות אף על פי שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו, וטעמא משום דמפסיק ביניהם הים שהוא ככרמלית, ואף על פי שמוקפות, פירוש שקרובות זו אצל זו, הואיל ונדות מחיצותיהן לא הוי רשות אחת, אלמא דבעינן מחיצות קבועות. והיינו דקאמרינן בעירובין [מ"ד ע"א] בדלא מלו גברי שאין תקנה [ב]הילוך המחיצות, כי אם בעמידה במקום אחד. והאומרים לחלק מטעם שיש לספינה שוליים, ושולי מחיצות בני אדם משתנות בהליכתן, אין בדבריהם כלום, דאיתמר [שבת ק' ע"ב] ספינה [וכו'] רב חסדא ורבה בר רב הונא [אמרי] עושה מקום ארבעה וממלא, ומסיק טעמא כי היכי שלא יהא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, אלמא אף על גב שאין לו שוליים לאותו מקום ארבעה ונראה [חללו] לא מיבטל תורת רשות היחיד מיניה, הכי נמי הכא. אבל לפי סברתי מטעם אחר אני מתיר לצאת בני הספינה, כאשר כתבתי בימי מורי רבינו אפרים ברבי יצחק. והא לך השאלות והתשובות כאשר כתבנו. לעיל [סימן שפ"ו] כתובות. לא יהיו למשא בעיני אדוני, ויוכיח בינינו הישר בעיניו.
<h2>דף סח.</h2>
ומה שדימה מורי ההיא אמירה לההיא [חמימיה] דההוא ינוקא, דשרי [שבות דאמירה] במקום מצוה, ובעית למימר דאף באיסורי דאורייתא, כגון לומר לטלטלו דרך העיר לביתו, ועיירות שלנו הם רשות הרבים לפי דעתך, והוא הגיד לי תלמידך בני עליך שדעתך נוטה כך, אם כן אפילו להחם חמין מצי למימר לגוי, ויש ספרים כתוב ב[הם] אם כן אומר לו לגוי זיל אחים ליה. וודאי האמת כי יש גאונים המפרשים כדבריך, אך רבינו יב"א ורבינו רבי יצחק אלפסי לא מפרשי הכי. והכי מפרשי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה, כגון לומר לגוי להחים חמין בשבת, שזה מעשה דמלאכה הוא, ובין שבות לומר לגוי להביא דרך מבוי שאין בו שיתוף, שזה [שבות] דלית ביה מעשה איסורא דאורייתא, אלא דרבנן. ובכל הספרים ישנים כתוב דהא [מר] לא אמר ליה אימא לגוי זיל אחים ליה. ולפי זה לא דמית יפה, דהכא לימא לגוי לטלטל [ברשות הרבים] אסור. ונראין לי דבריהם ועיקריהן דכל אמירה לגוי, כגון טלטול מת ברשות הרבים ולהחם חמין אסור, שהוא איסור דאורייתא. והנני דן להביא ראיה מההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה וכו' ואמר להו רבא לישיילה לאימיה וליחים ליה גוי אגב אימיה, שהיא היתה מסוכנת, אבל משום ינוקא לא מצי למימר לגוי להחם, דאיסורא דאורייתא [הוא]. והני תרתי עובדי לא פליגי אהדדי, דאי פליגי, רב אשי שסידרם יחד הוה ליה למימר ופליגא דרבא אדרבה רבו, אלא תרווייהו עיקר והושוו לדעת אחת, דרבה שרי בשבות דרבנן, ורבא דאסר באיסורא דאורייתא. ותרווייהו לפני המילה, דלאחר המילה שרי אפילו בישראל, וכדאמרינן בפרק רבי אליעזר [אומר] אם לא הביא כלי [קל"ד ע"ב]. ולפני המילה מרחיצין את הקטן בחמין שהוחמו מערב שבת, דהכל חולים אצל מילה הן, ורבא גופה אמרה בפרק אלו דברים [פסחים ס"ט ע"א]. ולא דמי לחולה שאין בו סכנה, דאמרינן במסכת ביצה [כ"ב ע"א] אומר לגוי ועושה, דהתם חזינן שהוא חולה, ואיכא למיחש שלא יכבד החולי ויסתכן, הילכך שרי איסור אמירה לגוי אפילו באסורא דאורייתא, אבל תינוק אצל המילה, שאינו חולה, לא שרי על ידי אמירה לגוי להחם, דאין חליו כבד כל כך. והא דאמר רבא בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"ב] כותבין עליו אונו אפילו בשבת, ומסיק באומר לגוי ועושה, לאו בכתב אשורית [ו]לשון הקודש, דההוא אסורא דאורייתא הוא, אלא בגופן של שאר אומות, [ש]אינו אסור אלא מדרבנן, [שגזרו] אטו גופו שלנו, שהוא כתב אשורית או יונית, כדמוכח במגילה [ח' ע"ב], דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על פי שפירש רבינו [שלמה] בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"א] הכותב שתי אותיות בכל לשון חייב בגופן של כל אומה, שגגה היא, דגרסינן בירושלמי [שבת פי"ב ה"ג] מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא, והוא לשון יונית, אבל שאר לשונות אינו חייב, מה שפרשתי ימים בשכבר. ותו גרסינן בהמוצא תפילין [עירובין צ"ז ע"א] כאן בסכנת גוים כאן בסכנת ליסטים, ומשמע דבסכנת גוים מוליכן פחות פחות מארבע אמות, ולא אמרינן לגוים להוליכן לבית, ואף על גב דמצוה היא, שלא יתבזו התפילין, והכא איכא גוי, ומשמע במי שהחשיך [שבת קנ"ג ע"ב] שהליכת פחות פחות מארבע אמות חמירא ולא רצה לגלותה, ומשמנה עשר דברים היא שגזרו [שם י"ז ע"ב] ליתן [כיסו] לנכרי ולא להוליכו פחות פחות מארבע אמות, [אלא] הכא בהמוצא תפילין איסורא דאורייתא הוא, ולהכי אסור באמירה לגוי להוליכה דרך רשות הרבים. ו[מיתעסקו] בו עממין ביום טוב, דהיינו אמירה לגוי, ליכא ראיה לענין שב(ו)ת, כאשר כתבת(י). ועוד ביום טוב הותר מלאכת אוכל נפש והוצאת קטן וספר תורה במקום מצוה, להכי גם באמירה מותר בעממין במת, מה שאין כן בשבת. ותניא בפרק רבי אליעזר [שבת קל"ד ע"א] דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, כגון שחיקת סממנין, ויהיב טעמא הואיל וביום טוב חזו לקדירה וכו'.
מי האדם שיבא אחרי המלך להכריע הכרעה שלישית, ואף כי איש נקלה ויתום בדעת כמוני. אכן מצות מורי אבי הוא לכתוב עוני דעתי, ומצות מורי אבי הגאון רבינו אליעזר ברבי שמואל אקיימה. ולפי עוני דעתי נראה לי כללו של דבר לא אמרינן אמירה לגוי שבות אלא באיסורא דאורייתא, ואפילו במקום מצוה, אבל באסורא דרבנן שרי האמירה לגוי, וגם העשייה שיעשה בשבת. ודוקא לדבר מצוה שרי בדרבנן, אבל לא לדבר הרשות. ובדאורייתא נמי לא אמרינן אסור אלא בדבר שאי אפשר למצוא לו תקנה על ידי ישראל לעשותו, כגון להחם חמין ולתלוש מן המחובר, אבל אם אפשר, כגון הבאה ברשות הרבים, דאם יש [שם] מחיצה [מ]ביא, שרי אמירה לגוי, [ו]אפילו אמירה לישראל, ואפילו בדבר הרשות, דבאמירה אין בו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ובלבד שלא יעשה המעשה של הבאה על פיו ובשליחות[ו] היום בשבת אלא למחר. ואמירה לגוי באיסורא דאורייתא נידון כאלו עושה ישראל בעצמו אסורא דרבנן, דאסור אפילו במקום מצוה, לבד מאונן ומצורע ובית הפרס דלא העמידו דבריהם, משום דליכא למיגזר בהו כולי האי דלא ליתי למיעבד איסורא דאורייתא, אבל בשאר מקומות גזרו היכא דאתי לאחלופי בדאורייתא, כדאמרינן גבי ההוא ינוקא וכו' והא לא עירבו [והא לא שתפי], דאתי ל[אי]חלופי ברשות הרבים, ואפילו במקום מצוה כי התם אסור. וגרסינן בפרק רבי אליעזר [שבת ק"ל ע"ב] כשם שאין מביאין וכו'. ועל ידי גוי לא התירו להביא איזמל, [כדמפרש לקמן]. ומסיק גבי ההוא ינוקא ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה מעשה וכו', כלומר הא דמדמית אמירה לגוי להזאה היינו אמירה בשבות דאית ביה מעשה, [אבל בשבות דלית ביה מעשה] שרי אמירה ועשייה במקום מצוה, דהא [מר לא] אמר ליה לגוי זיל אחים ליה. והכי גרס בדברי רבינו אלפסי. וכן עיקר, דהכי מוכח באידך שמעת[א] [שם ס"ח ע"א] שרבא אמר לישיילוה לאימיה אי צרי[כה] לחים ליה אגב אימיה, ומשמע הא לאו הכי אסור, דאסורא דאורייתא הוא. ואם תאמר אגב אימיה אפילו על ידי ישראל יהא מותר כיון דאמרת צריכה אני, והזריז הרי זה משובח, כדאמרינן בעלמא [יומא פ"ה ע"ב]. יש לומר דהכא ביום שמיני דמילה מיירי, וגרסינן במפנין [שבת קכ"ט ע"א] שבעה אומרה צריכה אני מחללים עליה את השבת שלשים אפילו וכו' אבל עושין לה על ידי ארמאית וכו', ומדמי לה לחולה שאין בו סכנה. וחולה שאין בו סכנה עדיף מבמקום מצוה, שהותר חילול שבת אפילו באיסורא דאורייתא. ואף על גב דאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [ס"ט ע"א] הכל חולים אצל מילה הם, [אינו אלא] ח[י]ה לאחר שלש[ים], דאין חולי[ו] כבד. ותו הכא מקמי מילה הוי, דאינו ח[זי]. וההיא דפרק שואל [שבת קנ"א ע"א] הכי גרסינן לה בתוספתא [שבת פי"ח] מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל המת וכו' ואומר וכו', ואינו כותב בתוספתא אומר לגוי, וגם אינו בספרים מדוייקים, אלא שהוגה, ואישראל קאי. ועל כורחין אומר לישראל להביא למחר. ואפילו גרסינן אומר לגוי אומר אני דהכא פירושא אומר לגוי לך בשבת למקום פלוני והבא למחר, דאיסור תחומין דרבנן הותר לו שילך בשליחותו בשבת בלא קצץ במקום מצוה, אבל הבאה, דאיסור דאורייתא, לא. והיינו טעמא דנקיט אומר לגוי ולא נקיט אומר לישראל, משום דלילך חוץ לתחום בשבת לא שרי לישראל אפילו במקום מצוה. ומיהו משום אמירה גרידא לא היה אסור אפילו לישראל, ואפילו לומר להביא, כדאמרינן לעיל מיניה [שבת ק"נ ע"א] מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך וכ[ו'] שאם יש שם מחיצה מביא, אבל ההילוך אסור לישראל, וכן ההבאה. ורשאי אני באמירה דנקיט, משום הבאה דסיפא, דאסור הבאה ושרי אמירה, הילכך לא נקיט כל שאני רשאי בהלוכו וכו'. ואי הוי פריך מסיפא כדלעיל הא אחר לא ואמאי וכו' הוי משני ליה למיגז ליה גלימא ואסא כדלעיל, דלעיל נמי קתני הבאה ושני ליה הכי. ודוקא לדבר מצוה הותר הילוך דגוי בשבת, אבל לא בדבר הרשות, [דכד משית] נמי איסורא [ד]אמירה לגוי מהכא, מטעם [שאם יש] שם מחיצה מביא, אכתי נידון כאילו אמר לו מערב שבת לך למחר בש[בת], דהאמירה בהיתר, ואפילו הכי אסור, כדאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ט ע"א] אם לא קצץ וכו' עד ובית הלל אומרים כדי שיגיע וכו'. ואומר אני דגבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אפילו דרך רשות הרבים היה מותר לומר להביא, מטעם שאם יש שם מחיצה [מביא], דבאמירה גרידא לא היה איסור, אך שלא היה מביא, אלא התם הוצרכו לגוף העשייה, דהיינו הבאה, וזה הותר על ידי גוי במבוי דוקא. ואמירה דהתם היינו אמירה לגוי וגם שיעשה על פיו, ובעי לדמויי ליה להזאה, ומשני ולא שני לך בין שבות [דלית ביה מעשה], דשרי אמירה ועשייה דגוי, לאמירה בשבות דאית ביה מעשה, שאי אפשר לישראל לעשותו, דאסור אמירה עם העשייה, כגון להחם חמין. ואי שבות דאית ביה מעשה שאפשר לתקן על ידי מחיצה, אפילו הכי שני מזה, דאמירה הותר, ולא גוף ההבאה, ואפילו לדבר מצוה. ולדבר הרשות אמירה גרידא נמי אסור, כדדייק בפרק שואל [ק"נ ע"א] הא אחר לא, היינו כגון לתלוש מן המחובר. ואפילו הך אמירה נמי שרינן במקום מצוה, כדי למיגז ליה אסא. קצרו של דבר דלית ביה מעשה שרי אמירה ועשייה בגוי במקום מצוה, דאית ביה מעשה דתלישה אסור בדבר הרשות אפילו אמירה, ובמקום מצוה שרי, ודאית ביה מעשה בהבאה, דבר שאפשר לתקן, אפילו לדבר הרשות אמירה שרי, ולא הבאה. והיינו טעמא דלא הותר הבאת איזמל על ידי גוי, וכן בפרק חרש שנשא [יבמות קי"ג ע"ב] היכא דאירכסו מפתחות דבית המדרש ברשות הרבים לא התירו הבאה על ידי גוי ברשות הרבים, דהיינו איסור דאורייתא. הילכך עובדא דשאילתא דשאילנא קדמיכון אי אמרינן שיש בעיירות שלנו [רשות הרבים] אינו מותר להוליכו דרך אותו מקום. וכן שמעתי מפיך בהיותי מציק מים על ידיך. אבל מכל מקום נראה לי דמותר, דסבירא לן כפירוש רבינו שלמה בריש עירובין [ו' ע"א] בפלוגתא דחנניה דלא הוי רשות הרבים אלא אם כן רחב י"ו משער לשער ומפולש משער לשער. וכן לא תמצא בכל זה המלכות. גם צריך שיהיה בלא מעלות ומורדות, כדגלי מדבר. וכן נראה לאבא מורי. והכי מסתבר, שאם היה רוחב י"ו ובסופו קצר מי"ו מדאורייתא נידון כסתום, והרי הוא כחצר. וליכא למימר אם כן ניבעי מפולש מסוף העולם ועד סופו, דאפילו דגלי מדבר הפילוש היה רק במחנה דידהו בעגלות. [והוה] כמו עיר אחרת, וגרסינן בפרק עושין פסין [כ"ב ע"א] אמר רבי יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים וכו' עד אי הכי כולי עלמא נמי לא ליחייב דהא מקיף ליה אוקיינוס דילמא מעלות ומורידות שבארץ ישראל קאמרת, פירוש שבאותו רשות הרבים שיש לפנינו מעלות ומורידות אפילו במקום השוה לא חשיב רשות הרבים לעיר אחת, [ו]לא פריך אי הכי כולי עלמא נמי אי אפשר שלא יהיו מעלות ומורידות במקום אחד כנגד זה רשות הרבים. אבל מעיקרא דהוה קאמר דאכל ארץ ישראל אין חייבין הוה פריך מאי שנא מכל העולם. ואף על פי שיש לומר ולדחות דאמקום מעלות ומורידות פטור, אבל מה שהוא אצלו חייב, לא מסתברא הכי, דכסתום דמי (ו)מחמת גיפופי. ותו דלא דמי לדגלי מדבר. וגרסינן בפרק כיצד מעברין [נ"ט ע"א] אם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין שם אלא פתח אחד מערבים את כולה, אלמא שבעינן מפולש, ואינו מפולש באחור אחד הרי נדון מדאורייתא כסתום. וכיון שהעיירות שלנו דרבנן מותר [א]מירה ועשייה דגוי, כמו שכתבתי לעיל. וירושלים אילמלא וכו' [ו' ע"ב] פירש רבינו שלמה נמי דמפולש היתה משער לשער. וכן משמע מפסק רבינו תם ששמעתי בשמו שפסק כרב עינוני בר ששון דאמר בפרק במה אשה [שבת ס"ד ע"א] הכל ככבול, דבחצר מותר וברשות הרבים אסור. ופסק דאהא סמכו נשים האידנא לצאת בדברים שאסור לצאת ברשות הרבים בשבת דלית לן רשות הרבים דאורייתא, ומיהו טילטול אסור מדרבנן. ומה שכתב מורי אבי דלא שרי אמירה לגוי אפילו בדרבנן, ואפילו במקום מצוה, לא יכולתי להבין. והכריחני וצוה עלי לכתוב דעתי, ולא להכריע באתי. וההיא דרבי יהודה בן לקיש במת [שבת מ"ג ע"ב] מוכח כפירוש מורי אבי בההיא שיכבא דהוה [בדרוקרת], ואף כי מורי הרב אבי רב עליו להתיר, ככתוב בנשתוונו. ובזה לא אאריך, מיהו לבי נוקף, דגבי ההיא שכבא נקט גדול כבוד הבריות, ולא יהיב טעמא מתוך שאדם בהול.
תשובת אבי מורי. אריה שאג מי לא יירא אדוני ומורי רבי ומי לא ינבא. לכן מטיבותא דמר אימא מה שנראה לי אחרי הודיע אדוני את כל זאת. מה שהתרת לומר לגוים לישא את המת מן הספינה לבית בשבת כדי שלא יבא לידי ביזוי, וראייתך מדרב נחמן בהמצניע [צ"ד ע"ב] מההיא שיכבא שטלטלוהו לכרמלית, ופירש אדוני שהמקום צר בבית ולא היו יכולים [מכבדים ל]שבת אצלו, ואפילו היה אפשר על ידי גוים כבודו בהוצאת ישראל יותר. ודנת קל וחומר, אם התירו הוצאת כרמלית, שבות דאית ביה מעשה, קל וחומר אמירה לגוי, דלית ביה מעשה. ועוד הביאת מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה, ופירש אדוני שבות דלית ביה מעשה פירוש אמירה לגוי, ודקדקת משום דהתירו אמירה שהיא שבות ולא התירו שבות לטלטל בלא שיתוף דשבות דאמירה קל משבות אחר, והוא הדין משום כבוד המת נתיר אמירה לגוי מהוצאת כרמלית על ידי ישראל. תשובתי. ההוא דרב נחמן בר יצחק שהבאת אינו כפירוש מורי, דהתם משום דליקה שנפלה אצל הבית ש[ה]מת בו, וכן פירש רבינו שלמה. ואני מביא ראיה לדבריו דדוקא משום דליקה ולא משום ביזוי אחר, ד[ב]פרק כירה [שבת מ"ג ע"ב] פליגי במת המוטל בחמה רב ושמואל, ומסקינן היכא שיש ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דלא שרינן אפילו טילטול מן הצד בשביל בזיון שלא יסריח, וכל שכן טילטול גמור כההיא דרב נחמן. ומסקנא בטילטול מן הצד פליגי, והיכא דליכא ככר או תינוק. ואמרינן לימא כתנאי וכו' עד דכולי עלמא טילטול מן הצד שמיה טילטול, כלומר דלית להו דשמואל שאמר הופכו ממטה למטה, והיינו טעמא דרבי יהודה מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ופסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה במת, ומשמע דוקא בביזוי דליקה מצילין, דאתי לכבויי, שאין שהות למתו להמתין שלא ישרף, ואין ממתינין לככר או לתינוק. והיינו נמי טעמא דרב נחמן בהמצניע דשרי בטלטול ממש, ולא להמתין לככר או לתינוק [או] להופכו ממטה למטה. אבל שאר ביזוי, כמו מוטל בחמה, לא שרינן, דהתם ליכא למיגזר [משום] איסורא דאורייתא דאמרינן, שהרי יש שהות למתו ואינו בהול עליו. וקיימא לן כרב באיסורי, ואפילו שמואל לא שרי בטילטול מן הצד אלא היכא [שאינו] יכול לעשות מחיצה, [אבל] וודאי יכול במחיצה לא שרי, מדתני [שילא מרי] לעיל מיניה דעושין מחיצה למת בשביל חי, דכל מה שמצינו למיעבד בהתירא עבדינן. ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת ל' ע"ב] דשלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכו', ולא שרו אלא על ידי ככר או תינוק, ולא בטילטול מן הצד. ורב נחמן לא פליג א[כ]ל הני דאמרן. [אבל בז]ה המעשה לא היה לא [דליקה] וגם לא היו סולקין אותו, ואינו שייך לומר בו בהול על מתו.
